העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. לא צריכא למימר דאינו אוסר התערובות אלא אפי' הוא בעצמו טהור ומותר דס''ל שאין בו לחלוחית כללמהן והלכה כעדותו של ר' צדוק:

חגבים וכו' לא פסלו את צירן. דלא החמירו בציר חגבים טמאים מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא:

ר' יוסי אומר אחד מששה עשר בו. אם יהיה מציר דג טמא אסור ובגמרא פליגי היכי איפסקא הילכתא ולחד מ''ד חד לאלף:

ר' יהודה אומר. אם יש מהציר דג טמא רביעית הלוג בסאתים הכל אסור והוא קרוב למאתים לפי שהסאתים הן קצ''ב רביעיות הלוג:

אם יש בו. בציר דג טמא יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן משקל חמש סלעים בגליל אם כל כך יש מהדג טמא וכל השאר הוא דג טהור כל צירו אסור ומפרש בגמ' שהוא אחד מתתק''ס הא כיצד סאה הוא כ''ד לוגין וכל לוג יש בו משקל שני ליטרין וכל ליטרא יש בו מאה זוזים נמצא סאה עושה מ''ח מאות וסאתים עושין צ''ו מאות זוזים הצ' מאות הם י' פעמים ט' מאות והששה מאות הם י''פ ס' הרי יש כאן עשרה פעמים תתק''ס זוזים ועשרה זוזים הן אחד מתתק''ס ואם ציר דג טמא פחות מכאן מותר:

כל גרב. הוא שם הכלי שכובשין בו הדגים שיתקיימו שהוא מחזיק סאתים והן מ''ח לוגין שהסאה ששה קבין והקב ד' לוגין:

מתני' דג טמא שכבשו עם דג טהור. במים ומלח או בחומץ:

והא ר''ש אמר. לעיל בהלכה ב' נטל''פ מותר והיכי קאמרת דר''ש ס''ל אסור ומשני כהדא ר''ש וכו'. כלומר על כרחך תרי תנאי ואליבא דר''ש דהא אשכחן דס''ל אסור דתני לקמן במתני' גבי כל הנשלקין עם התרדין אסורין ר''ש אומר כרוב של שקיא זהו הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותו תמיד ששלקו עם כרוב של בעל שמסתפקת ממי גשמים והיא ארץ לחה אסור אם של בעל תרומה היא מפני שהכרוב של שקיא בולע מזה שהוא לח והרי הני תנאי דהאי מתני' ס''ל דנטל''פ אסור דהא כל הנשלק יותר מדאי ודאי נטל''פ הוא ואליבא דהאי תנא דר''ש אמרינן מתני' דר''ש והא קמ''ל דתנאי פליגי אליבא דר''ש והלכך לא קאמר ר' יוסי היא דנמי אוסר בנשלקין:

מתני' דר''ש. כלומר דדחי לה הש''ס דלא מצית למידק ממתני' מידי דלעולם אימא לך דלהאי מ''ד רישא דוקא דכל שהוא נ''ט לשבח הוא דאסור ומתני' לא קשיא דאתיא כר''ש דס''ל אפי' נטל''פ אסור ומכ''ש כשעומד ההיתר בטעם שבתחלה דמיהת נבלע בו גם מטעם האיסור ואכתי לאידך מ''ד לא פשטינן בעיין:

הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור. דרך בעיא היא אי נימא דש''מ ממתני' דלמ''ד נ''ט לשבח אסור ונטל''פ מותר וכשאינו לא לשבח ולא לפגם אלא דהוא עומד בטעמו שהיה בתחלה יש סברא לכאן ולכאן דיש לומר דוקא כשהאיסור משביח את ההיתר הוא דאמר אסור ורישא דוקא ויש לומר איפכא דסיפא דוקא דכשהוא נטל''פ בהיתר הוא דמותר אבל אם אינו פוגמו ולא משביחו אסור והשתא מיבעיא ליה אי דנידוק מהמתני' דהסיפא דוקא וכשההיתר עומד בטעמו שבתחלה אסור הוא שהרי אלו הזיתים עם הזיתים אינם משביחים ולא פוגמים אותן בטעמן ועומדין בטעמן שבתחילה וקתני דאסור:

שלימין בולעין ופולטין ועוד אינן בולעין. אבל כשהחולין שלימין הן אע''פ שא''א שלא יבלעו מפצועי תרומה במקצת מ''מ כשם שהן בולעין כך הן פולטין ושוב אינן חוזרין ובולעין מחמת שהן שלימין וכלומר דלעולם בשלימין אמרינן כבליעתן כך פליטתן ולפיכך מותר:

גמ' זאת אומרת פצועין בולעין ופולטין וחוזרין ובולטין. כלומר דר' יונה מתרץ להא דתנינן כשהזיתי חולין פצועין הן אסור מפני שבולעין מן התרומה והלא כשם שהן בולעין מחמת שנפתחות הן כך פולטין את בליעתן ואמאי לא תלינן לקולא וכ''ת משום חומרא דתרומה א''כ אמאי בשלימי חולין עם פצועי תרומה מותר הא מ''מ אי אפשר שלא יבלעו מקצת מן הפצועי תרומה להכי קאמר דזאת אומרת דאע''פ שג''כ פולטין הן מ''מ חוזרין ובולעין כל זמן שהן נכבשים עם של תרומה ולפיכך אסור:

מהו טהור. לענין מאי וקאמר לענין להכשיר את האוכלין שאין בהם לחלוחית כלל אבל לענין טומאה אפי' כל שהוא ממנו מטמא בנגיעה:

על ידי עילה. כלומר אפי' ני''י עילה כל דהוא שנוכל לתלות ההיתר תולין בה שלא לאסור את המרובה כהאי עובדא דלקמיה:

גבונתא איקלקלת. ובפ''ב דע''ז בהלכה ט' מייתי להא וגריס זבונתא גבונתא מלשון גובאי חבית שמכונסין בה ממיני חגבים הרבה ולגי' זבונתא ג''כ מיני חגבים או דגים שמכונסין בחבית ומוכרין ממנה על יד על יד והיא זבונתא והיינו הך:

איקלקלת. נתקלקלה ולא היו יכולין לבדוק ולהבחין אם יש ממיני חגבים טמאים או ממיני דגים טמאים ושאל ר' חגי לר' בא וא''ל אין דבר של רבים נאסר כלומר דבר המרובה אינו נאסר מספק שאין מחמירין בהפסד מרובה:

ר' יצחק שאל. הקשה על זה דלדידך דאמרת דעל ידי עילה כל דהו תולין אנו להתיר בדבר הספק א''כ נתלה נמי להקל בהא דלקמיה:

ואלין איגרתא לא גוים לוקין כתיב בהן. כך הוא בע''ז ובפ''ק דגיטין דאמרינן שם בהאי תלמודא בהלכה א' בעון קומי ר' יוחנן צריך שיהא מכיר שמותן של עדים בשעת חתימתן אמר לון גוים לוקין חתומין עליו ואתון אמרין הכין כלומר דבעו מניה אם אנו רואין לפנינו גט שהעדים החתומין עליו שמותן כשמות הנכרים אי חיישינן דילמא נכרים נינהו וצריך שיכירו ולהעיד בפנינו דישראל הן שחתמו או דלא חיישינן לכך והשיב להם ר' יוחנן גוים לוקין כתיב בהן כלומר שמות נכרים הפסולין אנו רואין חתומים כאן ואתם אומרים הכין בתמיה שעדיין אתם מסופקים בזה ורוצין להכשיר אע''פ שאין כאן מכירין ומאי קמיבעיא לכו והשתא מקשה ר' יצחק מ''ש האי דינא מדינא דהכא דאת אמר ע''י עילה בעלמא סומכין להתיר ספק תערובות מיני טמאים ואמאי לא נימא התם נמי כן דספק הוא אם שמות העדים כשמות הנכרים או נכרים ממש חתמו עליו ונתיר ע''י עילה בעלמא דמסתמא לא היו אותן הב''ד מניחין לנכרים לחתום ואמאי צריך שיעיד בפנינו שהיה מכיר אותן העדים בשעת חתימתן ולא משני מידי:

ותני כן. דתלינן להקל בגוונא דמתני' דתניא בד''א וכו':

שמותר לעשות בסדר הזה. כלומר אם שולה מן הגרב ראשון ראשון ומניח הכל לפניו אז כסדר הזה הוא דמותר לעשות כמו ששנוי במתני' אבל אם לא היה שולה הכל ומניח לפניו אלא שולה ראשון ראשון לאכול ומניח השאר לאחריו כלומר לאחר זמן אפילו יותר מכסדר הזה השנוי במתני' מותר לפי שהוא דבר מרובה ואין אוסרין מספק את המרובה:

והלא אין ציר דג טמא מציר. כלומר משום דהלא אין דג טמא עושה ציר גמור ואין צירו נחשב כמו ציר דעלמא הלכך היקל בו ר' יהודה דלא בעי אחד מתתק''ס כהת''ק:

חשבית יתה. להרביעית בסאתים והוא קרוב לאחד ממאתים כדפרישית במתני' לפי שבסאתים יש קצ''ב רביעיות הלוג:

ר' אילא. מפרש להא דר' יהודה דלאו רובע ציר בסאתים ציר אלא רובע ציר בסאתים של הדגים טהורים עם הציר וזהו לקולא שהדגים מצטרפין ואם יש סאתים נגד רביעית הציר טמא בטל הוא:

והורי כן. כר' יהודה וכדמפרש ר' אילא לקולא:

ר' אבהו בשם ר' יוסי ב''ח. לפרש דברי ר' יהודה במתני' דה''ק רביעית ציר של דג טמא אוסר עד בסאתים של הטהור:

הורי ר' יוסי בר' בון בעכברא. שנפל למקום שטעמו משביח והורי שצירו אוסר עד חד לאלף:

כל גרב שמחזיק סאתים. ומפרש כמה הוא סאתה עבדא וכו' וכמה ליטרא מאה זוזין כצ''ל שהמנה מאה זוז נמצא כל זין והוא משקל עשרה זוז והוא אחד מתתק''ס מהסאתים כדפרישית במתני':

תדע לך. שהוא כן דבכבש הטמא בתחילה אוסרין אפי' מי הכבוש שלו להטהור שנכבש אח''כ בהן דהא תנינן במתני' דלעיל או שכבשן במי תרומה אסור ומ''ט לאו משום דבשכבשן זה אחר זה אסור הוא דהרי מי תרומה לא נאסרו אלא בשביל שכבש בהן התרומה ואוסרין את זיתי החולין שנכבשו בהן אח''כ:

מאן דאמר מותר בשכבשן שתיהן כאחת. כלומר שלא הים הטמא מליח בפני עצמו בתחלה אלא עכשיו הוא שכבשן ומלחן יחד דבהא ס''ל דסגי בהדחה דמכיון ששתיהן עוסקין בפליטה אינן בולעין זה מזה והא דתני ר' יודה בר פזי אסור מיירי בשכבשן זה אחר זה דבתחלה הוכבש הדג טמא ונמלח וכשהניח שם הדג טהור תפל בולע הוא מן המליח:

גמ' דג טהור טפל. שאינו מליח שכבשו עם דג טמא מליח אסור לפי שהתפל בולע מן המליח: